פרשת מצורע: צרעת הבית ופשרה

צרעת הבית ופשרה

"כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם…" (יד,לד).

דיני צרעת הבית                                                          

וזו לשון הרמב"ם בהלכות צרעת פרק ט"ו "וכן רוב דיני נגעי בתים דברי קבלה הן" (הלכה א). ובהלכה ב' מסכם את ההלכות, וזו לשונו:

"וכל הדינין המפורשים בהן בתורה ובדברי הקבלה כך הם: כשיבוא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים… ובשביעי וראהו -

אם כהה הנגע

ואין צריך לומר אם הלך– קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור [ולא צריך טהרה בצפרים].

מצאו שעמד בעינו ולא פשה, מסגיר שבוע שני וראהו ביום שלושה עשר, אם כהה הנגע או הלך לו – קולף מקום הנגע ומטהר את הבית בציפורים.

ואם מצא הנגע שפשה בסוף שבוע שני או שעמד בעינו – חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שלישי.

וביום תשעה עשר יום רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין – הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית.

ואם לא חזר בו נגע – מטהרו בציפורים. וכל זמן שיחזור בו הנגע קודם שיטהרו בציפורים הרי זה ינתץ. ואם נראה בו נגע אחר שטיהרו בציפורים יראה כתחלה.

וכן אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון – חולץ את האבנים אשר בהן הנגע, וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני ורואהו אם מצא בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית, ואם לא חזר בו נגע מטהרו בציפורים. וכל זמן שיראה בו נגע קודם טהרה בציפורים ינתץ, ואם נראה בו אחר שטיהרו בציפורים יראה כתחלה".

חטא או מתנה

צריך לברר מה העניין בכל המקרים הנ"ל, מדוע פעם הנגע כהה או עבר ופעם הנגע נשאר כמו שהיה ופעם הנגע פושה וגדל, ומה העניין בלהסגיר שבעה ימים ולחלוץ את האבנים ולטהר בציפורים?

שאלה נוספת: חז"ל דרשו את המילים "נתתי נגע צרעת" מלשון מתנה, וכדברי רש"י וזו לשונו "בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמורים מטמונות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". לעומת זאת, חז"ל לימדונו שנגע הצרעת בא על לשון הרע ולכן צריך להביא ציפורים שמפטפטות ומלהגות כמו המספר לשון הרע, שיבואו אלה ויכפרו עליו. ואם תאמר שגם חוטא בלשון הרע וגם מקבל מתנה – הרי לא יתכן שיהיה חוטא נשכר?

התראה ועונש בשלבים

טעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרב הבנתם אל שכלנו. נלע"ד בעזה"י לבאר על פי דברי הרמב"ם בסוף פרק ט"ז בהסבר עניין הצרעת:

"וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצות ולשון הרע".

על פי דברים אלו ניתן גם לבאר את דיני צרעת הבית, וכך הוא הסבר הדברים לענ"ד בעזה"י:

מקרה א'

כאשר נגע צץ בביתו של אדם ולאחר שמסגירים אותו למשך שבוע הוא עובר, תיתכנה שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה - באמת הוא לא חטא בלשון הרע אלא ההפך, משום צדקותו נתנו לו מתנה, אוצר, שעל ידי שצריך לקלוף את הטיח באותו מקום, הוא ישים לב שיש שם אוצר, וינתץ את הבית ויגלה את האוצרות הטמונים בו, ולכן הדין במקרה כזה הוא:

א. קולף את הטיח באותו מקום.

ב. הבית טהור, ולא צריך להביא ציפורים שבאות לכפר על לשון הרע, כיון שהוא לא חטא.

אפשרות שניה - הוא חטא בלשון הרע, אלא שמיד כאשר ראה את נגע הצרעת עשה תשובה גמורה – גם חרטה על העבר וגם קבלה לעתיד שיותר לא ידבר לשון הרע. ולכן, מיד סר הנגע, שהרי מטרתו של הנגע רק להזהיר את החוטא, ומכיוון שהחוטא הבין מיד את הרמז ותיקן דרכיו, הבית לא נטמא ואין צורך אפילו לטהרה בציפורים. יתכן שלא מספיקה תשובה מיראה על מנת שלא להיזקק לטהרה בציפורים, אלא יש צורך בתשובה מאהבה.

לפי הסברנו יש רמז בקילוף הנגע. הקילוף של הנגע מסמל את הקילוף של החטא. כלומר, החטא לא חדר אל תוכו של האדם אלא נשאר מחוצה לו, כמו שהנגע נמצא רק על הטיח החיצוני של הקיר.

מקרה ב'

בסוף השבוע הראשון הנגע נשאר בעינו, ולאחר שהסגיר אותו שבוע שני כהה הנגע או הלך לו.

מצב זה יקרה כאשר יש אדם, שלאחר שראה את הנגע פחד שהוא יגדל ויצטרך לנתוץ את הבית, ולכן החליט בעצמו שיותר לא ידבר לשון הרע, אבל לא התחרט על העבר. התנהגות זו של החוטא רמוזה ומקבילה להתנהגותו של הנגע. הנגע [המקביל לחטא לשון הרע] עמד בעינו [כלומר, החוטא לא יוסיף בעתיד לדבר אבל את העבר לא מחק], ולכן מסגירים את הבית שבוע שני, על מנת לתת לו זמן אולי יבין ויתחרט על העבר, ולכן, אם יתחרט על העבר, הנגע יכהה או יעלם [תלוי במידת חרטתו] בהתאם לחטא שנחלש או נעלם.

אמנם, במצב כזה של תשובה מאוחרת צריך בנוסף לקילוף הטיח גם טהרה בציפורים, כיון שגם אחרי שרמזו לו משמים על חטאו לא תיקן את דרכיו לגמרי מיד. [בדומה לחטאי דוד ושאול, ששאול הוסר ממלכותו ודוד נשאר, ונאמרו בזה מספר הסברים בחז"ל, ואחד מהם הוא, שדוד מיד עשה תשובה כשנתן הנביא אמר לו שחטא, ואילו שאול התווכח עם שמואל ורק בסוף הודה בטעותו].

מקרה ג'

לאחר ההסגר של השבוע השני הנגע פושה או נשאר. יש אדם שגם לאחר ההסגר בשבוע השני לא מתחרט על העבר [רמוז בכך שהנגע נשאר בעינו] או שאפילו חוזר לסורו וממשיך לדבר לשון הרע [הנגע פושה], ולכן התורה נוקטת צעד חריף יותר ומצווה אותו לחלוץ את האבנים, לזרוק העפר מחוץ לעיר ולהסגיר את הבית לשבוע שלישי.

בדינים אלו ישנו רמז, שחטא לשון הרע נקבע עמוק באישיותו של החוטא ועל מנת לתקנו עליו לחלוץ את האבנים, דהיינו לעשות שינוי מהותי יותר באישיותו מאשר רק לקלוף את הטיח, את הלכלוך החיצוני.

מקרה ד'

גם אחרי כל זה הנגע חוזר, דהיינו האדם ממשיך בסורו וממשיך לספר לשון הרע או שעדיין לא מתחרט על מה שדיבר [וכידוע, גם צריך לרצות את חברו]. במקרה כזה התורה נוקטת צעד חריף עוד יותר – הריסת הבית לגמרי. ישנו רמז בכך, שהחטא חדור יותר עמוק באישיותו ועליו לעשות מהפך גדול יותר.

מקרה ה'

אחרי נתיצת הבית הנגע לא חוזר. כלומר, האדם הבין את הענין ועשה תשובה על חטא לשון הרע, ואמנם הנגע לא יתקדם הלאה לעבר בגדיו אבל הוא צריך להביא ציפורים בכדי לכפר על חטאו.

אם חזר הנגע לאחר טהרה בציפורים מתחיל הכל מהתחלה – משום שלפעמים, גם אדם שעשה תשובה גמורה וטיהר את עצמו בציפורים יכול להכשל שוב בחטא לשון הרע והוא מתחיל מהתחלה. כאשר מצורע עשה תשובה והביא ציפורים, נתכפר לו החטא לגמרי וזה חטא חדש, אבל אם לא הביא ציפורים לא נטהר חטאו הקודם, וממילא הסימנים ממשיכים ולא חוזרים להתחלה.

מקרה ו'

כבר לאחר ההסגר בשבוע הראשון פשה הנגע, דהיינו שהאדם המשיך לדבר לשון הרע כהרגלו, ולכן חולץ האבנים. במצב כזה לא מספיק לו רק לטוח את הנגע כיוון שהוא לא שם לבו כלל אל חטאו וצריך משהו יותר מזעזע, ולכן חולץ את האבנים, ואם לא שב מדרכו הרעה גם הורס את הבית.

יש רמז בכך שהוא עוקר את האבנים ולא רק קולף את הטיח, והוא: החטא של האדם יותר פנימי, יותר חדר עמוק לתוכו, ולכן אין הוא יכול להסתפק בניקוי חיצוני של החטא אלא עליו לעשות בדק בית, לעשות תשובה משמעותית ועמוקה יותר.

מקרה יחיד של מציאת אוצר

לפי הסבר זה יש רק מקרה אחד שהוא בשורה לישראל, שבו מישהו מקבל אוצר, ואילו שאר המקרים של צרעת באים על חטא לשון הרע. מדוע הזוכה באוצר צריך "לסבול" שבוע ימים בחכותו האם הצרעת תעבור? אולי מדובר דוקא באנשים בינונים, ובמדרגתם צריך להזדכך כדי לזכות לקבל אוצר, ובאמת צדיקים גמורים ימצאו את האוצר ללא צורך בצרעת כלל.

השוני של צרעת הגוף משאר הצרעות

כאשר אדם, גם אחרי נתיצת ביתו, ממשיך לדבר לשון הרע, הצרעת עוברת לבגדים, ואם ממשיך לדבר, הצרעת עוברת לאדם עצמו. ישנו הבדל בולט בין צרעת הבית וצרעת הבגד לבין צרעת הגוף, שבצרעת הבית והבגד אין שום מקרה שכבר בפעם הראשונה שהכהן רואה את הנגע הוא יטמא אותו, אלא תמיד הוא מסגיר אותו לשבוע, ואילו בצרעת הגוף ישנם מקרים שמיד הכהן מטמא את האיש.

שוני זה יובן על פי דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, שאחר שקיבל האדם החוטא בלשון הרע כל כך הרבה אזהרות, עונשים ושבועות שלמים על מנת לחזור בתשובה ולא חזר, זה מוכיח, לפעמים, שגם אם אדם זה יוסגר למשך שבוע נוסף הוא ימשיך לחטוא ולכן הוא מיד נענש בצרעת הגוף החמורה. לאדם כזה, פגיעה בממונו [ביתו ובגדיו] לא מזעזעת אותו מספיק על מנת לעשות תשובה, ואין דרך אחרת מאשר לטמא את גופו ולעשות בו כל דיני התורה – הוצאה מכל המחנות, גילוח כל שערות גופו, הבאת קרבנות וציפורים ועוד…. לעומת זאת, בצרעת הבית והבגד, שהן בשלבים הראשונים של טיפול התורה בחוטא, יתכן שהחוטא יחזור בתשובה גם אם ביתו רק יוסגר ולכן מסגירים אותו למשך שבוע, ורק אם לא עשה תשובה מענישים אותו בביתו או בבגדיו.